תסרוקת, תכשיט, מאכל, מנגינה, ריח.. כל דבר זורק אותי בקלות לעבר. ואז יש לי בחירה, האם אני הולכת להשאב רגשית לשם, או האם אני משחררת את הלפיתה שלי בעבר ומבינה שהדבר היחיד שבאמת משנה זה ההווה. ואיזו לפיתה יש לי.. וואחד לפיתה.
בלילה בחלום ראיתי לביאה, הצבע שלה היה דומה לצבע של הסוודר החדש שלי שקניתי פה בארה"ב (בתמונה), רק יותר מטאלי. נתקפתי פחד איימים, רצתי אל מאחורי הדלת, סגרתי אותה מהר והתעוררתי.
עצמתי שוב עיניים ובחרתי להביט בה היטב, בלביאה. בבת אחת נחתו סביבי קירות ברזל, סגרתי את עצמי בתוך צינוק, אפילו בעירות, מרוב פחד.
ואז פתאום הבנתי. אני כל כך מפחדת, שאם היתה לי האופציה לסגור את עצמי בצינוק עד סוף החיים מאשר להתמודד עם אותה לביאה, הייתי סוגרת.
האין זה לא מה שאני עושה כבר? האם אני לא ממשיכה לאחוז חזק בפחדים המבוססים על אירועי העבר? כן, אני עדיין כן. אחרת מזמן כבר הייתי יכולה להופיע על במה. וזה ימשיך כך כל עוד האמונות שלי בהווה ישארו כפי שהן.
החיים שלי עוברים.
אני כותבת עוד שיר ועוד שיר בזמן שעוברת עוד שנה ועוד שנה, ואני כל כך מפחדת, אני לא מצליחה להשיג שליטה על הפחד הזה. פחד מלהתבטא עד הסוף, פחד מלתת לעצמי להשתחרר לגמרי, פחד מלהכשל ועוד יותר פחד מלהצליח, פחד מלהיות כלום ופחד מלהיות משהו, פחד שיפגעו בי ופחד שיאהבו אותי, פחדים בלי סוף.
ואני ריפאתי את עצמי המון, באמת שהמון, ובהצלחה רבה, אבל אני כרגיל.. רוצה את הכל. את כל מה שאפשרי, ואולי גם את מה שלא?
כאשר מקנן בי הספק, אז אני יודעת שאני שמה לעצמי רגל.
כשאני מאמינה בעצמי במאה אחוז אז אני מפחדת שאני משלה את עצמי.
כשאני שמה למבחן את האמונה הזו ועולה על במה, אני נתקפת בהתקף חרדה.
כשאני יורדת מהבמה, אני מבינה שאני לא באמת מאמינה בעצמי.
וככה אני בלופ, בפלונטר, מגרדת את הקיר הפנימי שלי עם קולפן לא מוצלח ולא מצליחה להגיע לצד השני שלו.
עכשיו אני במקום חדש. מקום חדש זה אומר הזדמנויות חדשות, דלתות חדשות שעשויות להפתח. איפה אני אהיה כשהדלתות האלו יפתחו? האם אהיה בתוך הבית, בצינוק הברזל שלי? האם אעז לצאת החוצה אל הלביאה הטורפת שמחכה לי בחוץ ולגלות שכל הזמן הזה היא היתה רק ייצוג שלי?
אני הרי יודעת כבר הכל מראש. יודעת את השיעורים, יודעת את הדרך, אני יודעת מה עליי לעשות, כל מה שאני צריכה לעשות כעת זה לשתוק ולהקשיב. חסל ברברת פסיכולוגית, רק שקט פנימי יאפשר לקול האמיתי שלי להישמע.
* הטריגר לפוסט – קוקו גבוה בצד, תסרוקת שהייתי עושה בגיל 14. עכשיו אותה התסרוקת, עם חצי מכמות השיער.
נשימה, קבלה עצמית, נשימה.