פראנקי – עבריין מין

תרגום מתומלל לראיון עם עבריין מין בשם פראנקי שעלה לערוץ היוטיוב Soft White Underbelly בתאריך 8.12.2020.
מראיין: מארק.

מארק: פראנקי מהיכן אתה במקור?
פראנקי: קליבלנד, אוהיו.
מארק: ספר לי על הילדות שלך, האם שני ההורים שלך נכחו בילדותך?
פראנקי: כן.
מארק: איך היית מתאר את הילדות שלך?
פראנקי: אה.. מרגשת, בשביל אדם שידע שהוא הומו כבר בגיל 11-12 בזמנים שזה היה נחשב לא בסדר.
לאמא שלי היה חבר בזמן שאבי היה בחיים, אבל אני לא חושב שלאבא שלי היה אכפת כי הוא היה מבוגר מאימי ב 24 שנים. כשאמא שלי הייתה הולכת לחבר שלה, נהגתי לשכב לידה בזמן שהם היו מקיימים יחסי מין. לא כל כך הבנתי מה קורה, עד שבגרתי והתחלתי לשמוע קולות כמו ששמעתי כשהייתי קטן יותר.
בגיל 11 או 12, התחלתי לשלם לבנים בבית הספר, 5 דולר פה, 8 דולר שם (נ"ע: תמורת מעשים מיניים) ואחד מהם הלשין עליי, אני חושב שהייתי עבריין המין הראשון שנעצר בשל כך. למען האמת, אני לא אשכח את זה, הייתה זו שופטת שחורה ששם משפחתה היה קנדי ואני הופעתי עמוד ראשון בעיתונים.
השופטת פסקה לי שנה על תנאי והיה עליי לבלות שני עונות קיץ בחווה של האמיש, זה היה העונש שלי.
ואז, שום דבר לא קרה עד שהגעתי לשנות השלושים שלי.
זונה ממין זכר פנה אליי, הוא היה בסביבות גיל 16, ואני שילמתי לו, ואז שילמתי את המחיר. הייתי חמש שנים במעצר בית, וכל הדברים הטובים, כמו קבוצות (נ"ע: טיפוליות). ואז, אחרי בערך ארבע או חמש שנים, בשנת 2003, אספתי ג'נטלמן. חזרתי הביתה מהפאב מעט שיכור. הוא היה בן 13.
אני מניח שלא ממש נתתי יחס לגיל. לא שאלתי אותו בן כמה הוא היה, לקחתי אותו הביתה.
ובכן, היה סיפור שלם לפני כן. הוא שיקר לי. הוא אמר לי שהוא מחכה לאח שלו שיאסוף אותו מאיזושהי נקודה ועוד כל מיני. אז לקחתי אותו הביתה, שאלתי אותו "למה שלא תישאר אצלי?" ודבר הוביל לדבר. סרט כחול, ואז סקס.
יום למחרת רק גיליתי, כשהוא דפק על דלתי אחרי בית הספר, הוא אמר לי "אם לא תקנה לי סיגריות אני אגלה".
ואני אמרתי "תגלה? מה תגלה?" הוא אמר "אני בן 13".
אז במשך שבועות קניתי לו קופסאות סיגריות, כל שבוע, עד שאמרתי לו שאני לא יכול לעשות את זה יותר.
חודשיים אחר כך עצרו אותי וביליתי 8 וחצי שנים בכלא.

אני לא מתכוון לומר שלמדתי את הלקח שלי, כי כך כולם אומרים.
אני יודע שאני לא אעשה את זה שוב. אני בן 74, חיי המין שלי הסתיימו.
אין לי כבר שום רגשות כלפי זה, עם אף אחד. אני רק רוצה לחיות את חיי, מבלי לעבור את הגיהנום הזה יותר.
אם אתה יוצא החוצה ועושה דברים שאתה לא אמור לעשות עם קטין, אחר כך מגיע גיהנום.
הם אומרים "אני עשיתי את הזמן שלי" (נ"ע: בכלא), אבל לא, אתה לא עשית, הזמן שלך מתחיל אחרי שאתה יוצא מהכלא. אז הזמן שלך מתחיל.
מארק: למה את מתכוון כשאתה אומר את זה?
פראנקי: אה.. כשאני בחנות, אם ילד ניגש אליי, אני נרתע. זה מפחיד אותי עד מוות. אתה אף פעם לא יודע מי צופה בך, אז אני פשוט מתרחק ולא מרשה לעצמי להיות בסיטואציה הזו. אני לא חושב על זה כשילד ניגש אליי, זה פשוט דגל אדום. הם מדברים על דגלים אדומים בקבוצות (נ"ע: הטיפוליות). אז אם ילד אומר לי "היי", אני עונה "היי" ומיד מתרחק.
החיים קשים כשאתה מוגדר עבריין מין, או אפילו קשים יותר כשאתה נחשב טורף-מין, כי ברגע שאתה כזה ואתה נכנס לשכונה, אומרים לכל האנשים ברחוב שלך שגר כאן עבריין מין. כשאתה נכנס לבניין, מספרים לכל הבניין שגר כאן טורף-מין. אז אף פעם אין לך הפסקה מזה.
אני צריך להירשם ארבע פעמים בשנה במחלקה של השריף, וזה לא כיף כי אם אתה שוכח אתה חוזר לכלא ומרצה שוב את עונשך מהתחלה. את העונש כולו.
אז.. זה באמת דבר רע לבצע פשע. במיוחד שרוצח לא מקבל את אותו יחס כמו עבריין מין, בעיניי זה לא בסדר, אבל בעיני העולם זה כן.
אני חושב שאמא שלי די דפקה לי את החיים, בגלל הדברים שקרו כששכבתי שם לידה. וכשהדוד שלי, הכאילו "דוד ג'ו" שלי, איתו היא התעסקה, היה מבלה את הלילה בבית שלנו, הייתי מתעורר באמצע הלילה ומנסה לעשות את זה איתו במיטה (נ"ע: לקיים איתו יחסי מין), זה כל מה שהכרתי. חשבתי שזה נורמלי.
מארק: אתה היית יוזם?
פראנקי: כן, אבל הוא היה מרחיק אותי ממנו, אז שום דבר מעולם לא קרה והוא מעולם לא אמר לאימי.
מארק: בן כמה היית?
פראנקי: הייתי בן שש או שבע. הוא היה הבעלים (נ"ע: של הבניין כנראה) והוא היה גר בדירה למטה, איפה שהדודים הגדולים. לשם אמא שלי הייתה הולכת כדי לשכב איתו, על מיטה קטנה. אני הייתי שוכבת ממש לידה והם היו עושים את המעשה, ואז אני הייתי מנסה לעשות איתו את אותו מעשה כשהוא היה מגיע אלינו הביתה.
אני מניח שככה התחלתי בעצם, עם הילדים בבית הספר. הייתי מציע להם כסף, טיפים מחלוקת העיתונים שלי, עד שנתפסתי ואז היינו צריכים לעבור לפלורידה כי ההורים שלי היו נבוכים. הייתה לנו משפחה גדולה, אנחנו איטלקים, לאמא שלי היו 8 אחיות ושני אחים. היו לי הרבה אחיינים ואחייניות ובני דודים, אז עזבנו.

וכלום לא קרה עד שנתקלתי בנער ההוא שעבד בזנות.
קראו לנו "קלירווטר 28", כי כולנו, כל ה 28 דברים, היינו עם אותו האחד. והמשטרה ידעה שהוא עובד בזנות והוא קטין, אז ככה כולנו נקשרנו לסיפור.
מארק: אמרת שעל זה נעצרת, האם היו אחרים שלא נתפסת בגללם?
פראנקי: היו המון.
מארק: עם כמה בנים צעירים בילית?
פראנקי: הו.. ובכן, יש אימרה ישנה שאומרת "אם כל הפינים שנכנסו אליי היו בולטים החוצה, הייתי נראה כמו קיפוד". ככה הרבה. אבל לא עוד. הקיפוד מת.
מארק: האם יש בך חרטה על ההתנהגות הזו?
פראנקי: הממ..
מארק: אתה היית בן 6-7 כשאתה יזמת יחסי מין עם גבר מבוגר, אולי זה משהו שקשור להומואים שאני לא מבין..
פראנקי: כשתפסו אותי על הילד בן 13 שקניתי לו את הסיגריות, לא שילמתי לו, עשיתי את זה כי הוא היה חמוד (נ"ע: מתכוון לכך שהוא ניסה לעזור לו), הוא ניסה להרוויח כסף בשביל ההתמכרות של אמא שלו. זה עלה בשימוע והשופטת אמרה לי שהוא לא גבה ממני כסף כי שילמתי עם קופסאות הסיגריות. זה היה הילד הצעיר ביותר שהייתי איתו אחרי שהייתי בן 30. בין הגילאים 13-15 היו ילדים צעירים מבית הספר אבל זה הפסיק ברגע שהייתי בן 21 ויכולתי להיכנס לברים של הומואים.
מארק: אז מה הלקח הכי חשוב שלמדת?
פראנקי: לקח חשוב? לאהוב את עצמי יותר, להתעסק בעניינים שלי.. אני מניח שזה קשור לשחיקה של הגיל, אני מניח שכשאתה מגיע לגיל מסוים פשוט לא אכפת לך יותר מסקס. אני אפילו כבר לא מאונן. אני אומר לחברים ששנה לא עשיתי סקס והם אומרים לי "בטח, אנחנו מכירים אותך.." אבל באמת שלא עשיתי סקס, אני רק חי את חיי.
אני רוצה להוסיף אבל שאני חושבת על כל זה, אני זוכר את כולם ואני חושב על זה. זה אף פעם לא עוזב אותך, זה בתוך הראש.
מארק: ואיך הזכרונות האלה בשבילך? האם הם נעימים או כואבים? האם יש לך אשמה בגללם?
פראנקי: יש אשמה, הם לא נעימים.
מארק: האם אתה מרגיש שניצלת אותם?
פראנקי: כן, כי באותו הזמן הם לא רצו, אבל אתה עובד עליהם, אתה משדל אותם, אתה מביא אותם למצב שהם יעשו את זה. אני מרגיש נורא לגבי הכל, עכשיו שאני מסתכל אחורה על כל השנים, בזבזתי את חיי, לא הפכתי את חיי לטובים יותר בכלל. ואם יש מישהו שעושה את הדברים האלה וצופה בזה – זה לא שווה את זה, זה באמת לא. אתה מצולק לכל החיים. ותודה לאל שאימי לא חיה.
מארק: אתה וגם הקורבנות שלך.
פראנקי: הו התנצלתי בפני הקורבנות שלי מאה פעמים, ואם הייתי יכול לראות אותו הייתי אומר לו שאני כל כך מצטער, אבל אסור לנו ליצור שום קשר עם הקורבנות שלנו, ולא הייתי יודע איפה הוא בכל מקרה.
מארק: תודה פראנקי ששיתפת את הסיפור שלך.
פראנקי: אין בעד מה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *