מקטעים מהעבר

"איזו זמרת את אוהבת?" הוא שאל אותי
"בריטני ספירס" יריתי את השם היחיד בערך שזכרתי.
"כולם אוהבים אותה" הוא אמר "אני מעדיף את נטלי אימבורליה". מיד נזכרתי בשיר Torn היפהפייה של נטלי אימבורליה שאהבתי מאוד, יותר מהשירים של בריטני ספירס, אבל לא אמרתי, זה סתם יראה כאילו אני מנסה להראות לו שגם אני אוהבת את הזמרות הפחות פופולריות, שאני לא כמו כולם.
הייתי בת 13 ואת רוב הכסף שנתנו לי בזמן שאני מחוץ לבית בזבזתי על מדבקות של זמרים וקלטת של שירים מהתקופה. מחוץ לבית הכוונה בהתחלה אצל סבא יעקב ואז אצל קרובי משפחה, לא הייתה ברירה, אמא שלי לא הייתה במצב לדאוג לנו ואבא שלי פשוט השאיר אותנו אצל סבא.
איפה היה אח שלי כל הזמן הזה? אין לי מושג, הפרט הזה פשוט נמחק לי מהראש, אני מניחה שאצל דודה שלי.
האמת שהעדפתי להיות עם סבא מאשר עם אבא שלי, סבא יעקב היה אחד האנשים הכי אהובים עליי בעולם. בדיעבד חשתי המון צער שנשארתי אצל קרובי המשפחה, הייתי אמורה להתארח שם רק לשבת אבל רציתי להישאר, בכל זאת שבע אחיות במגוון גילאים ובן בגילי, זה קצת יותר מעניין מלראות סינדרלה אצל סבא.
אין כמו יחס של גבר כדי למלא חלל, למלא את החורים בנשמה, זה שהגבר הזה הוא ילד בן 13 זה לא משנה וזה שזה זמני זה גם לא משנה. תשומת לב מהמין ההופכי היוותה לי כוח, אפילו שעוד לא הייתי מודעת לכוח הזה או לכוח שיש להם עליי. בטח שלא הייתי מודעת באיזו קלות אני יכולה לעשות שימוש ביחסיי עם המגדר הגברי בתור מילוי פנימי זמני. מצחיק שאני מגדירה את הדפוס הזה כ"מילוי" כשבסופו של דבר אחד הדברים המאתגרים בחיי היה לקיים יחסי מין עם חדירה, כנראה שאיפשהו בתוכי המערכת שלי בכל זאת סרבה ל"מילוי" שלא מגיע מתוך רצון אמיתי של מעמקי הווייתי.
הרבה פרטים מטושטשים לי מאז. למרות ששאלתי את אימי איזה אלף פעמים מה היה סדר הדברים, עדיין בראש שלי יש בלגן ואני לא מצליחה לגמרי להצביע על סדר הדברים, על הגיל המדויק ומה קדם למה. אני זוכרת שהייתי בת 13 כי אני וש', אותו ילד, נולדנו בהפרש של כמה ימים והיה לנו יום הולדת קצת לפני כן, או אולי אחרי כן? לא בטוחה.
אני גם זוכרת שהיה חופש גדול כי סבא שלי רשם אותי לחוג אנגלית וש' היה ברמה אחת מעליי, הוא היה דובר אנגלית מבית.
יום אחד נפגשנו בחוץ בתחילת או סוף השיעור, לא זוכרת, סבא עוד היה איתי ואני זוכרת איך התרגשתי מלראות את ש', הוא עם הכיפה הסרוגה שלו ואני עם החצאית הארוכה והסבא החילוני שלי לידי.
מה חשב סבא שלי אז? האם הוא הבין שהנכדה הבכורה שלו כבר לא ממש קטנה? הוא בטח לא חשב שהילד הזה יהיה הנשיקה הראשונה שלי, הוא בטח לא חשב שהנכדה הדוסית שלו תמצא לה את הזמן של גיל 13 לנשיקות ראשונות ועוד עם ילד חובש כיפה בעצמו.
אני לא הייתי כמו הנכדה השנייה. לא הייתי עם מכנסונים וחולצות בטן. לא היו שומעים אותי מקללת אפילו פעם אחת, לא טורקת דלתות או מתחצפת. אני הייתי עדינה מאוד, שקטה יותר מכל הנכדים אחריי, ביישנית, שלא לומר מנותקת.
היו לי את כל הנסיבות ללמוד במהירות איך להשתמש במיניות בצורה הלא בריאה. הייתי ילדה להורים שלא אוהבים את עצמם ולא ידעתי איך לאהוב את עצמי, אם כי פה ושם הברקתי פתאום באיזו יציאה שבדיעבד אני מבינה שנבעה מעוצמתי הפנימית האותנטית. ילדה נטושה שלא בכוונה, אבודה, מבלי שמישהו סביבי התכוון שכך ארגיש.
הלוואי שהייתי נשארת עם סבא אצלו בבית, אמרתי לעצמי המון פעמים. שום תירוץ בעולם לא היה שווה שאבזבז בשבילו זמן יקר עם סבא, מי ידע שנותרו לי איתו רק 6-7 שנים ואז זהו זה עד סוף החיים? מי חשב שהאדם איתו אתחתן לא יכיר אותו בכלל? הלוואי שהייתי נשארת עם סבא ולא הייתי חווה את תחושת האפסיות העצמית אל מול המשפחה אצלה התארחתי. הלוואי שלא הייתי חווה את המיניות הראשונית שלי בנסיבות האלו. לא שש' היה רע אליי, אמנם הוא ידע לדחוף את היד שלו לאן שהוא רוצה ואני שלפתי אותה החוצה.. אבל דברים יכלו להיות גרועים יותר.
החרטה לא באמת קיימת בי היום, אני כותבת כאן מחשבות שליוו אותי הרבה שנים אבל כבר פג תוקפן. נותר רק כאב עמום שכזה, אפילו זה כבר לא ממש. עברתי ריפוי, השלמה, סליחה, לעצמי ולסביבה. מידיי פעם עולות תמונות בראש ואז זה מרגיש קצת כמו סרט בקולנוע, מזדהים עם הדמויות ומרגישים איתן הכל כל עוד הסרט רץ ואנחנו עוד בתוך האולם עם אורות מוחשכים, אך כאשר האורות נדלקים ואנחנו יוצאים החוצה אל ההמון, משהו מהדרמה הרגשית נותר שם באולם. גם אם זה קורה בהדרגה, לאט לאט העוצמה הרגשית של הסרט נחלשת, ואם עוברים ריפוי עמוק אז בכלל הווליום הרגשי פשוט… מאבד ממשמעותו.
כאשר אני יכולה להיזכר במקטעים מתוך הסרט של חיי כשאני על גבול ה.. אדישות, אז אני מבינה עד כמה ריפאתי. לשתול את הזכרונות על מילים שמכילות את הכאב של אז, זה לא כמו לחוש את הכאב בהווה, זה יותר כמו לספר לכם על סרט שראיתי כשהייתי בת 13.
לא מדובר באיזשהו ניתוק רגשי מהדברים שעברתי, אלא פשוט באמת בריפוי. אני באמת יכולה לעבור בתוכי ולצפות בסצנות הכואבות מהעבר מבלי להישאב פנימה ולהפוך לאחד השחקנים, אני פשוט נותרת כצופה כי ההזדהות עם נעמה של אז כבר לא עמוקה כל כך, הכעס עבר, הסליחה הופנמה ונותרה לה רק.. החמלה.
אני מבינה היום שבשבילי חמלה היא מצב תודעתי שהוא תולדה של ריפוי, תולדה של עיסוק ברגשות אחרים שאם אני מצליחה להתמיר – אז התוצאה היא תודעת חמלה טבעית, בלי הרבה מאמץ.
מערכת היחסים שלי עם המילה חמלה עברה המון התמרות, בייחוד מאז היכרותי עם העולם הטבעוני ואז יציאה ממנו.
החוויה שלי בתוך העולם הדתי והחרדי והיציאה משם – לימדה אותי אמת ואלוהות.
החוויה בתוך העולם הטבעוני והיציאה ממנו – לימדה אותי חמלה.
בדיעבד אני מבינה שלא יכולתי ללמוד חמלה מבלי שהייתי עוברת את כל השיעורים שקדמו לה. לא הייתי יכולה לעבור ריפוי, השלמה וסליחה – אחרי שיעור החמלה, הייתי חייבת קודם למצוא את האמת שלי ולחוש בכל הווייתי את עובדת היותי אלוהי המציאות שלי – בכדי שהתולדה הטבעית לכך תהיה חמלה.
התחלתי לדבר על חמלה וזו בעיה כי אני יכולה לדבר על משמעות המילה הזו בשבילי בלי סוף.
קצת מוזר שדווקא היום, שאני יודעת הכי בוודאות שיש לי שונאים שחושבים עליי שאני השטן בהתגלמותו – דווקא היום אני מרגישה כאילו זו פעם ראשונה בחיים שאני באמת מבינה, קצת, אולי, מה היא חמלה.
התערבבו לי פה כרגיל הנושאים, ככה זה בכתיבה אינטואיטיבית שכזו, דבר מוביל לדבר עד שברור לי שהגיע הסוף.
סוף הפוסט כלומר 🙂
תודה שקראתם חבריי ושיהיה לכם יום נהדר ❣
.
.