יושבת להכין עבודות ומצגת באנסטסיה וחושבת לי שהייתי שוכבת פה עם חצי מהמסעדה, עם האוכל של אנסטסיה בין לבין כמובן.
כך, בעודי כותבת מצגת על אשמה והאשמה מינית במערכות יחסים זוגיות, אני קולטת כמה אשמה שחררתי ממני וכמה האשמה כלפיי עצמי וכלפיי עופר התמוססה ואיננה. במקומן קיימת קבלה של מי שאנחנו כזוג וכאינדיווידואל.
היום קיים בי האישור להיות מי שאני באופן מלא ואותנטי וקיימת היכולת להכיל את עופר כפי שהוא.
את הקנאה שלי לעופר החלפתי בבטחון עצמי פנימי ובהבנה שמותר לו להסתכל על מי שהוא רוצה, מותר לו להמשך למי שהוא רוצה ושאינני מעוניינת בבעלות עליו. היום קיימת בי גם בלב ולא רק בראש ההבנה שזה טבעי ונורמלי להמשך ליותר מאדם אחד, טבעי בשבילי וטבעי בשבילו. בשביל זה הייתי צריכה ללמוד לקבל ולאהוב את עצמי קודם.
מי קובע בכלל מה "בסדר" ומה "לא בסדר"?
מי הוא זה שהחליט שעליי למגר חלקים מהעצמי שלי או של בן הזוג שלי? למה שאמשיך להחזיק במערכת אמונות המושתת על התניות תרבותיות, טראומות עבר והטבעות שונות ומשונות?
קיימת בי עוד הבנה, ההבנה שאין באמת משמעות להרבה מהדברים, לא באמת, מלבד העובדה שכך הם הדברים פשוט. המשמעות תגיע במידה ואנו נבחר בכך.
אז מה אם אנו יכולים להמשך למיליון אנשים? אז מה אם לפעמים אנחנו מיניים יותר ולפעמים פחות? אז מה אם בא לי לפנטז היום על עופר ומחר על מישהו אחר ומחרתיים על שרברב אפריקאי ושבוע הבא על אף אחד? אז מה אם לעופר היום לא בא ומחר לי לא בא? אז מה אם אנחנו מונוגמיים ואז מה אם אנחנו פוליאמורים? אז מה אז מה אז מה?
אנו מחליטים למה לתת משמעות, אנו מגדירים מה הוא ה"בסדר" שלנו. העדר קבלה מוחלטת של העצמי שלנו הוא זה שיוביל אותנו לחוש אשמה או להאשים.
הבחירה שלי היא להיות עם עופר, כפי שהוא וכפי שאני, כך בדיוק.
לכולנו האפשרות לבחור מי אנו רוצים להיות ולכולנו מגיעה קבלה ואהבה ללא תנאים מעצמינו לעצמינו.
אני אוהבת את עצמי כפי שאני, ללא תנאים.
אני מקבלת את עצמי באופן שלם על כל חלקיי.
שני דברים אלה מאפשרים לי לחוש כך גם כלפיי עופר, וזה הכי כיף בעולם.