אני ברגע מוזר כזה.. כואב-עצוב. אין ממש סיבה נראית לעין. פסח, אני בתחילת מחזור, הורמונים וזה, עופר בחו"ל, חוויתי כמה חרדות לא קלות השבוע ובתוך הראש שלי מסתובב לו תוכן פסיכולוגי מבולגן של כל מיני רגשות, מחשבות, זכרונות… הבלה בלה בלה הרגיל. אבל אני כבר הרבה פחות נכנסת אל תוך הדרמה, אני יותר צופה מן הצד ובו זמנית מכילה הכל בתוכי.
אלה רגעים בהם אני משוועת להרגיש את מהותי הרוחנית ומזכירה לעצמי שהיא כבר פה, לא הולכת לשום מקום.
אז אני עומדת לחבר את הטלפון למטען, לכבות את האור, לעצום עיניים ולכוון את תשומת הלב שלי לתחושת האני שלי. אז אני אתחיל לחוש ברטט, בוויברציות של העצמי שלי, קצת כמו דופק אבל בקצת משלו. עם זה מתחילה להגיע התחושה של השליטה בתדר, זה הזמן בו אני "מכוונת" את עצמי, כמו כיוון של תחנת רדיו, אל תדר רגוע יותר. בשביל לעשות זאת אני משתמשת במירווחים שבין השאיפה לנשיפה. בעיקר אחרי הנשיפה, בזמן שאני מרוקנת מאוויר.
אז אני אכנס למצב שבו תהיה לי סוג של בחירה בין מצב של הרפיה מהמחשבה – מצב בו המחשבות יתחילו לחזור, אך עם איכות אחרת, יותר כמו סרט נע שאני צופה בו מרחוק ועם פחות נוכחות ממשית ולאט לאט כנראה ארדם.
לבין האפשרות להכנס למצב של הקשבה – אז אני אתחיל לקבל מידע בנושאים שונים, הוא פשוט יצוץ לו, או לחילופין אתחיל סוג של דו שיח ושאילת שאלות. אם אני עייפה אני אולי ארדם תוך כדי התקשורת עם מי שזה לא יהיה (העצמי הרוחני שלי, המדריכים ועוד).
כל התהליך הזה ניתן ללמידה, לאימון, הוא בר ביצוע לכל אדם ברמה כזו או אחרת.
האפשרות להכיל את העצמי שלנו ללא קשר לתנאים הקיימים היא מפתח משמעותי בעיניי לריפוי, לשקט פנימי, לבריאות ולשמחה.
זה לא חייב להיות המסלול המסויים שתארתי פה, יש אינספור מסלולים שמובילים למקום דומה. כיצד אני בוחרת לי את המסלול שלי לעכשיו? אני מתחילה לצעוד ובודקת איזה כיוון מעורר בי את אותו שקט.
לילה טוב חברים יקרים.