אני לא ממש מפחדת מלמות. כלומר, אני לא רוצה למות, אני דואגת לאמא שלי ולעופר, אני רוצה להיות כאן בשבילם עד השניה האחרונה, ואני כן אשמח להמשיך לחיות וללמוד עוד על עצמי, אבל אני לא כל כך מפחדת למות.
אני כן עדיין מפחדת מסבל. לא יודעת אם מפחדת זו המילה הנכונה, אני פשוט לא רוצה לסבול. כשאני יושבת במיטת בית החולים לפנות בוקר, אחרי שראיתי שאני שוב עומדת להתעלף בבית ואמרתי לעופר שיקח אותי לבית החולים עכשיו כי זה עומד להחמיר, אני ממשיכה תוך כדי לבטוח בעצמי. אני יודעת בעמקי ההוויה שלי מה הגוף שלי אומר, מה הנפש שלי אומרת ומה הרוח אומרת. לכן, מיד כשאני נכנסת לבית החולים אני אומרת שנראה לי שההמוגלובין שלי נמוך, כי אני יודעת שהברזל שלי התחיל לרדת כבר לפני כמה חודשים. לצערי, למרות החיבור העמוק אל עצמי, פספסתי פה, מכל מיני סיבות שלא אפרט את כולן כרגע. התקפי חרדה בלתי צפויים הגיעו וגרמו לי לנסיגה דרסטית קיצונית מבלי שהספקתי לקלוט בזמן עד כמה חמור המצב, בנוסף למורכבויות רגשיות שהקשו עליי להתמודד. במצבים כאלה אני מודה לרפואה הקונבנציונלית שנמצאת בשבילי למקרה שאזדקק לה. הם טובים במקרי חירום ואני מודה להם על קיומם.
ההמוגלובין שלי אכן ירד ל 10 ואני לא מבינה איך בשם אלוהים נכנס אדם על סף עילפון לחדר מיון ולא בודקים לו גם סוכר. שיהיה, אמרתי לעצמי, אני גם ככה יודעת שהסוכר הוא לא העניין, אז לא הפריע לי.
רופאה אחרי רופאה ואחות אחרי אחות, מדברות איתי ואני מתחילה להרגיש כמו תקליט שבור.
– "ממתי העילפון?"
– "בשני המחזורים האחרונים שלי"
– "זה כנראה בגלל שיש לך דימום כבד"
– "זה לא השורש" (אני כבר מיואשת) "יש לי דימום כבד כל החיים, אני פשוט אחרי חצי שנה של התקפי חרדה קשים שפגעו לי בספיגה והורידו לי את ההמוגלובין וכנראה גם ערכים נוספים, וגם החמירו לי את האנדומטריוזיס שאני חושדת שיש לי כבר הרבה זמן."
– "את צריכה ללכת לגניקולוג שיתן לך גלולות שיפחיתו או יפסיקו לגמרי את הדימום במחזור ולדבר איתו על האנדומטריוזיס" (ואני חושבת שצריך לפטר אותך על כזו המלצה (להפסיק דימום וסתי) אבל אני מבינה שאת משננת ומאמינה למה שלימדו אותך).
– "הגלולות גרמו לי לסבל ובעיקר גרמו למיגרנות, המיגרנות מעודדות לי את העילפון. אני צריכה לדעת מה מצב הערכים שלי ולשפר אותם חזרה. האם אני יכולה לקבל את המידע המלא על מצב הויטמינים ומינרלים שלי?"
– "לא, אנחנו פה בודקים רק המוגלובין" (אני לא מאמינה שרק בשביל זה דקרו אותי, אבל אני מבינה שהם עושים את המינימום הנדרש ורק בודקים אם אני חייבת מנות דם).
לפני שאמרו לי מה מצב ההמוגלובין, קצת אחרי שהגעתי למיון, מגיעה אחות כלשהי לקחת לי דם. אחרי שהתחננתי לשתי רופאות שישלחו מישהי נחמדה כי אני מבועתת מבדיקות דם, מגיעה מישהי עם הבעה של קיר, ואני תוהה על הקיצוניות בינה ובין הרופאות, שהיו כל כך נחמדות.
– "אני מחברת אותך לעירוי, לנוזלים, ולוקחת דם."
– "רגע רגע, למה נוזלים? אני לא מיובשת ואני שותה כל הזמן"
– "אם את לא רוצה נוזלים אז רק עירוי ודם"
– "מה זאת אומרת עירוי? מה זה?"
– "אני מכניסה צינורית ביד שלך למקרה שצריך לקחת עוד דם או לתת לך תרופות או נוזלים אם תרגישי עילפון"
– "אם את תשאירי לי צינורית ביד אני ארגיש עילפון"
– "אוקיי, אז רק אקח דם"
היא לוקחת דם ואני כמעט מתעלפת, לא בגלל ההמוגלובין הנמוך הפעם, אלא מהחרדה. למזלי היא מאפשרת לי טיפה להרחיק את המסכה המתעללת מהפה שלי כדי שאני אוכל לתרגל נשימות. בזמן הזה היא התרככה כלפיי.
– "תודה על החמלה שלך"
אמרתי לה בכנות כדי לרכך אותה עוד, זה עבד. חבל שזה כבר היה בסוף.
מגיעה מישהי אחרת ואני לא מאמינה שאפשר להראות יותר נטולת הבעה מהקודמת. היא שמה עליי מדבקות לא.ק.ג. וידיה קרות. אני כבר רועדת בעקבות הבדיקת דם ועכשיו שיניי מתחילות לשקשק, הגוף ממש קופץ מרעידות בצורה לא נשלטת. היא הולכת ללחוץ על הכפתור ואומרת לי לנסות לא לזוז. בעזרת הנשימה אני מצליחה לעצור את הרעד המטורף, עם המסכה, ואני שמחה על היכולת שלי להפסיק ברגע רעד מחריד. אחר כך אני מאפשרת לו להמשיך. היא מביאה לי שמיכה נוספת בפנים חתומות, זה מקל עליי מאוד, השמיכה מחוממת. אני רוצה להגיד לה שיש לה עבודה מאוד חשובה ומשמעותית אבל לא אומרת כלום.
ברגע שכבר הגיעו תוצאות ההמוגלובין וידעתי שאין צורך במנת דם ולא בנוזלים, רציתי ללכת, ידעתי שאני כבר לא אתעלף והרגשתי טוב יותר.
בינתיים אני עוד אמורה לחכות כאן. אני ממשיכה לשבת על המיטה ופשוט מתפעלת מהאבסורד שאני נמצאת בתוכו, אני יודעת יותר מתמיד שאף אחד לא יודע יותר טוב ממני מה נכון לי.
הפוסט הזה הוא רק הצצה קטנה להתמודדות שלי בחודשים האחרונים. הדברים שאני מתמודדת איתם כעת כל כך מורכבים ורגישים שאני לא יודעת בכלל איך להתחיל להתנסח ואיך לנסח את כל מה שאני מרגישה וחווה, בגלל זה גם ההתנסחות בפוסט הזה קצת מוזרה. אני מרגישה כעס ותיסכול, על עצמי ועל מערכת הרפואה הכל כך טמטומית הזו. אני פשוט רוצה לצעוק לשמים שתפסיקו כבר, תפתחו כבר את העיניים ותודו שלרפא אתם לא יודעים. אתם יודעים מעולה להציל במצבי חירום, לסייע בזמן סבל, להקל, למצוא פתרונות מעולים במצבים יוצאי דופן שדורשים פתרונות יוצאי דופן ואני מאוד הייתי רוצה את עזרתכם בסוף חיי, כדי להנעים עליי את הפרידה למקרה שאצטרך. אתם אנשים מדהימים שרוצים לעזור, אבל אתם לא יודעים לרפא ואתם יודעים עוד פחות על בריאות.
אני מאמינה שביום שהשחיתות בעולם המדע ובייחוד הרפואה, תתנקה לה, אז תהיה לנו כחברה את האופציה להביא ריפוי עצום ממדים, כי כבר לא תהיה מניעה לשלב בצורה עמוקה בין הרפואה הקונבנציונלית להוליסטית, וזה יהיה מדהים.
לפני שאני יוצאת נכנס האח.
– "אני אביא לך כמה קרקרים ליתר בטחון"
– "תודה, תוכל לוודא בבקשה שהם טבעונים?"
– "ט..ט..טבעונים…?"
– "כן, ללא מרכיבים מהחי"
– "אני לא יודע, אני פשוט אביא לך את מה שיש"
הוא חוזר עם שתי חבילות קרקרים כשעל אחת מהן כתוב בגדול "דבש".
אני אוכלת את הסוג השני ומתקשרת לעופר שיקח אותי הביתה.
אחות מגיעה עם טופס.
– "ביום שני יתקשרו אליך כדי לקבוע לך תור לגניקולוג"
– "תודה. האם יש לך המלצות על איך אני יכולה למנוע את העילפון אם אני מרגישה שהוא מגיע?"
קיוויתי שיהיה לה משהו לחדש לי, היא קצת מגמגמת ואז אומרת
– "תתרוממי בהדרגה כשאת קמה"
אני מופתעת שזה כל מה שיש לה להגיד, נראה לי שאני צריכה לכתוב להם חוברת הדרכה לאנשים במצבי.
יצאתי משם ברגשות מעורבים של יאוש ועצב עמוק על הבורות הגדולה של אנשים שעוסקים בעזרה לאחרים, על אלה מהם ששחוקים או מרגישים לא חשובים, על כך שיש שם אנשים במצבים גרועים משלי שכנראה לא ימצאו מזור ושהם שם לבד לגמרי, כי חלק מהקוקורונה זה לא לאפשר לאף קרוב משפחה להיכנס, אפילו לא לבן הזוג.
יצאתי גם בהרגשת בטחון עצמי גדול יותר, כאילו הייתי צריכה הוכחה לזה שאני יודעת לרפא את עצמי, שאני יודעת מה לא תקין ומה אני צריכה לעשות. ואני אכן יודעת. ידעתי עוד קודם והתקשיתי לבצע מסיבות מורכבות שונות, חלקן קשורות לטבעונות, חלקן לפחד של מה יחשבו עליי, חלקן היו בגלל שלמרות שאני יודעת בתוכי את התשובות אני הרבה פעמים מטילה בעצמי ספק, וחלקן כי פשוט הייתי צריכה לעבור את התהליך שעברתי וללמוד את השיעורים שלמדתי.
החיים הוכיחו לי שוב ושוב שאני יכולה לסמוך על עצמי. אני הוכחתי לעצמי שוב ושוב שהידע שמגיע מתוכי הוא המדויק לי ביותר.
אני מבינה מה הן האמונות שקיימות בי וגורמות לי כל פעם מחדש להטיל בי ספק, אני מבינה מהיכן מגיעים הקולות הפנימיים שמבלבלים אותי ומטשטשים לי את האמת. הכל בסדר, אני רק צריכה להגביר את הווליום של הקול הנכון.
להגביר את הווליום של הקול הנכון.
זהו. זה מה שזה. הקול הזה יודע תמיד לענות לי, תמיד הוא מכוון אותי אל הפתרונות שהכי מדויקים לי, הכי מתאימים לי, בקצב ובגרסה שמתאימים למערכת השלמה שלי.
אני מודה לכל האנשים שאני פוגשת במסע שלי. כל אחד מהם הוא שיקוף של חלקים בעצמי שלי. כל אחד מלמד אותי עוד על עצמי ועוזר לי להבין יותר לעומק מי אני ומה היכולות שלי בתור אלוהימה. לפעמים העדר ההבנה הוא השיעור ולפעמים דווקא למידה של הבנות חדשות.
ולפעמים העדר הבנה הוא עצמו הבנה 🙂
בטח אני עוד אכתוב בהמשך על הדברים שעברתי/עוברת, אולי הפוסטים הבאים יהיו קצת יותר מסודרים. הבחירה שלי לכתוב היא תמיד קודם כל למען עצמי, אבל אם קראתם עד לפה אני מודה לכם ומקווה שהפוסט שלי יעזור לכם אולי להבין את עצמכם טוב יותר.
חזרתי הביתה, למקרה שזה לא ברור. הכל בסדר, אני מטפלת בעצמי 🙂