אחת מהתופעות של החרדה שסבלתי מהן היו בחילות.
היו את הבחילות ה"קלות" שהיו משבשות לי את האכילה והתפקוד אבל לא משתקות אותי, והיתה את ה-בחילה.
אני חושבת שכבר כתבתי עליה פעם פה.. הייתי באמצע ללמד שיעור ותקפה אותי בחילה עזה. כל כך פחדתי להקיא ששמתי יד חזק על הפה. הפסקתי את השיעור, הביאו לי לימון ובסוף הלכתי הביתה באמצע השיעור, לא היתה לי ברירה.
הגעתי הביתה ושכבתי על המיטה שעות כשהדבר היחיד שעוזר לי הוא ללחוץ חזק את היד על איבר המין שלי ובין הרגליים.
הדבר הזה קרה אחרי שפרסמתי שיר שלי ביוטיוב שזכה בתחרות במקום שני וקיבלתי עליו המון פידבק חיובי.
מאז למדתי לזהות אותה כשהיא עוד קטנה, את הבחילה הזו.
למדתי שהיא מגיעה כאשר אני חווה חרדה לא מודעת, חרדה עוצמתית במיוחד שמתרחשת מתחת לשטח ההכרה שלי כי היא גדולה מידיי בכדי לצוף למודע.
למדתי לזהות איך היא מתחילה – בכאב בכליה השמאלית שלי (הצד הרגשי).
אומנם כליות הן בגב תחתון, אבל כאב שמקורו בכליה אינו מרגיש כלל כמו כאב גב תחתון רגיל, הוא עמוק הרבה יותר ואף עיסוי שרירי לא עוזר לו.
בגלל שהבנתי את מקור הבחילה (אחרי שעות על המיטה בהן עשיתי עבודה מחשבתית ומדיטציה בניסיון להבין מה קורה איתי וכמובן טיפולים רבים) ויכולתי לזהות אותה בפעמים הבאות כשהיא בחיתוליה – זה איפשר לי להעמיק את הריפוי בנוגע לטריגר שמביא אותה.
רוב חיי המשמעות של ביטוי עצמי היה בשבילי חרדות קיומיות. המערכת שלי לא איפשרה לי "סתם לשיר שיר" (בטח לא להגיע למקום שני) מבלי להתריע לי על סכנה, מבלי לגייס את כל הכוח שיש לה כדי להרחיק אותי מהסכנה, כדי למוטט לי את הגוף, העיקר שלא אוכל להתבטא מול אנשים. כנ"ל לגבי עוד הרבה דברים שרציתי לעשות חוץ מלשיר, דברים הרבה יותר פשוטים ובנאלים, דברים שכל אדם נורמטיבי עושה באופן יומיומי.
אבל לי היה (ועדיין) מסלול שונה מהרגיל. אני הייתי צריכה ללמד את המערכת שלי שלהיות קיימת זה לא מסוכן לי, שלנשום זה בסדר, שלצאת מהבית, לדבר, להיראות, להישמע, לישון, ללכת לבית הספר, למכולת וכו'.. את כל הדברים היומיומיים הבסיסיים הייתי צריכה ללמד את מערכת הגוף-נפש שלי לעשות מבלי לאבד את השפיות.
הדוגמאות הן רבות מאוד.
במשך שנים לימדתי פילאטיס מכשירים עם חרדות מהגיהנום. בשנה הראשונה הייתי מסתובבת בין התלמידים כשאני על סף עילפון, בקושי רואה בעיניים. בשנים שאחרי הייתי עושה אלף הכנות לפני ההגעה לעבודה. היו פעמים שלא עמדתי בזה והייתי מודיעה שאני חולה, אבל למעשה הייתי בהתקף שבו החרדה גברה על יכולת התפקוד שלי.
האמת היא שאני לא נוהגת לקרוא לזה "התקפים". בשבילי לא מדובר ב"התקפים", אני הייתי בחרדה בכל רגע ביממה, הכל היה רק עניין של מינון.
כאשר החרדה קיבלה ביטוי פיזי חזק או גברה על יכולת התפקוד שלי אז זה קיבל את השם "התקף".
אני מכירה את תופעת החרדה מכל הכיוונים, למעלה, למטה, הפוך, סיבוב ודוך. אני מכירה את המגוון העצום של התופעות הפיזיות שלה, אני מכירה את הטריקים שלה, את המסיכות שהיא לובשת ואת החוקים שעל פיהם היא פועלת. אני יודעת מה זה לטפס על הקירות מרוב טירוף פנימי, טירוף וסבל שאין לך לאן לברוח ממנו כי הוא נמצא לך בתוך העצמות, בתוך הלב, הבטן והקרביים שלך.
מעטים מאוד הם האנשים שפגשתי שחוו את החרדה בעוצמות האלו ובאופן רציף כל כך. נסיבות החיים שלי, המשפחה אליה נולדתי, הבחירות שעשיתי בתור נשמה והתפיסות (התניות, אמונות) איתן הגעתי אל העולם, לכל אלו יש תפקיד בעיצוב תופעת החרדה שלי.
כתבתי המון פוסטים על הנושא ועדיין מרגיש לי כאילו לא באמת חשפתי הכל. מימדי החרדה שחוויתי הם אינסופיים, אינני יודעת אם אי פעם אוכל לכסות את כל ההשפעות שלה עליי.
המהפך שעשיתי (ועדיין) הוא קיצוני ביותר. אם אני אבצע את כל מה שאני רוצה לבצע בחיים האלו אז אני באמת אלופה ברמות על.
העניין הוא שהכל מתחיל בלשחרר את הרצון העז להשיג את הדברים האלו. יש הבדל מהותי בין לצעוד קדימה ממקום של שחרור וקבלת המציאות ללא תנאים, לבין צעידה קדימה אל מטרה אחת בלבד שבלעדיה אני לא מוכנה לקבל את המציאות.
אני רוצה להצליח להכיל כל מציאות שאני חווה. אני רוצה להאמין ביכולותיי להשיג דברים ולהצליח, אך במקביל לא להפוך את ההצלחות האלו לתנאי שבלעדיו החיים שלי לא שווים.
אני אלוהית תמיד. אני מלאת עוצמה, חכמה, שלווה, שמחה ואור, בלי קשר למציאות אותה אני חווה במימד זה.
אף תנאים פיזיים, אף רגשות שארגיש או מחשבות שאחשוב לא ישנו את האמת של מי שאני. הזהות הבסיסית שלי, הנקיה מכל סיפור, הזהות הזו קיומה אינו תלוי בדבר.
תמיד הייתי ותמיד אהיה בדיוק מה שאני עכשיו, אלוהים.