נכנסת הביתה עם כאבי מחזור חזקים. הולכת לשירותים ומתחילה להחליף תחבושת. קולטת את עצמי נוגעת בפד עם ידיים מזוהמות מבחוץ. מזדעזעת מעצמי. הפד הזה הולך לגעת לי בגוף, באיזורים הכי אינטימיים, האם אני תופסת את המחזור שלי עד כדי כך כדבר מזוהם?? האם אני עדיין כל כך שונאת אותו? כועסת על קיומו? על כך שהוא מזכיר לי את עצם נשיותי? את ה"חובה" שלי להביא ילדים? את הקיום של הגוף שלי? של איבריי הנשיים? מרגישה צורך לדבר באהבה אל גופי ובוחרת להשתמש בסיטואציה כהזדמנות להתפתחות. מעתה והלאה אני בוחרת לאהוב אותו תמיד, על כל מצב, לא לתת לעצמי לשכוח את העובדה שהתאים שלי הם מכשיר הקלטה של אמונותיי והם סופגים את כל מה שאשדר אליהם. מדוע מגיע לגופי להענש בגלל אמונות מעוותות ומיותרות? יש לי את הכוח לבחור כיצד להתייחס אל גופי ואני בוחרת באהבה. אתה שומע גוף יקר שלי? אני אוהבת אותך.