11 דברים שחזרו לי מאז שהעלתי חזרה את כמות הפחמימות (כלומר העלאה של מזון צמחי). כל הדברים האלה השתפרו דרסטית כאשר הייתי על דל פחמימה:
- סבל קיצוני מקור
- חוסר אנרגיה לפעול, הן במובן הפיזי והן במוטיבציה המנטלית
- עייפות ישנונית מתמדת, בלי קשר למספר שעות השינה שישנתי
- ערפול וכבדות בהתעוררות הבוקר
- גזים, בעיקר אחרי מזונות פחמימתיים מסוימים כמו ירקות עמילניים, וצריכה גדולה מידיי מהם
- תחושת התמכרות לאוכל
- חצ'קונים
- תסמינים פסיכיאטרים, במיוחד אם צרכתי דגן, ובמיוחד חיטה
- יובש בפה
- ליחה
- הפרשות מוגברות מהנרתיק ועם ריח חזק יותר, יחד עם שינויים בתחושות עצביות שם (פעם אחרת על איך אני מבחינה בכל הדברים הללו ויודעת להבדיל)
אחת מהסיבות העיקריות שבגללן עשיתי את השינוי הזה כבר השתפרה מאוד:
חרדת האורתורקסיה. משהו בי ובגוף רגוע יותר.
כמו שאתם מבינים מהרשימה למעלה (החלקית יש לציין), היתרונות שחוויתי בדל פחמימה הם אדירים, הרשימה הקצרה הזו לא עושה חסד עם מה שבאמת חוויתי ועם רמות העומק של השינויים בגוף ובנפש. הדבר הזה גורם לי כל הזמן לרצות לחזור לשם ואני מאוד מתקשה לבצע את מה שלקחתי על עצמי, שזה הכיוון של תזונה משקמת/מחזירת מחזור ובעיקר שחרור מחוקי תזונה נוקשים, מה שבעצם אומר לצרוך יותר פחמימות ומזונות מהצומח.
ודרך אגב, הפחמימות שאיתן אני מרגישה הכי טוב הם פירות (בעיקר כשהם משולבים עם שומן מהחי) וגלידת שמנת. זה נראה לי די הגיוני, פירות מעלים פחות את הסוכר (כי הם בעיקר פרוקטוז והוא הולך ישר לכבד) ולא מבלים הרבה זמן במעי (אז פחות מאכילים שם פתוגניים). גלידת שמנת מכילה מן הסתם המון שומן, שאני מניחה שמעכב את קפיצת הסוכר, ובאופן כללי שומן מהחי עוזר לי להרגיש יותר טוב עם כל דבר שאני אוכלת איתו (גם עם ירקות למשל).
בגלל שאני מרגישה חזק את הקשר של הדפוסים הנפשיים פה, אני מאוד מאוד נזהרת. המשמעות היא שכאשר אני בחרדה מפני מזון מסוים, כלומר כאשר אני בחרדה עוד לפני שאני אוכלת אותו (ולא בעקבותיו) – אני נוטה לבחור לאכול אותו, ולו רק כדי לעבוד על עניין החרדה.
אז למרות שאני בגדול צורכת דברים שהם לא אידיאלים לי מבחינה בריאותית, הם כן הדבר הנכון לי כרגע מבחינת ההתמודדות הנפשית והריפוי שאני צריכה לעבור.
אני יודעת שזה כך וזה גם עובד לי.
כלומר דברים שהייתי ממש בחרדה להכניס לפה – אני יכולה עכשיו לצרוך יותר בקלות. זה לא אומר שאין להם מחיר בריאותי ואני לפעמים חווה אותו בבירור, אבל זה אומר שאם בפעם הבאה שאכניס אותם לפה אני לא אחווה חרדה – אז השגתי את מה שרציתי.
אני מבינה שלמעשה זה המפתח שלי להצליח בסופו של דבר בתזונה שאני באמת רוצה לנסות להיות בה (קרניבורי ואם לא זה אז שוב קיטו), כי אני מבינה שכל עוד רמת החרדה היא היסטרית בטירוף כמו שהיא הייתה – היא תפגע לי בתהליך.
חרדה בעוצמות שאני חווה בחיים האלה זה לא משהו שאפשר לפתור רק באמצעים חיצוניים כמו שינוי תזונתי. אני מתמודדת עם הדבר הזה כל חיי, למדתי שהדפוס הזה מושרש בי כל כך עמוק, שבחירות מסוימות שלי עשויות לעורר אותו מחדש אפילו בעוצמות חדשות, ואפילו אחרי שהצלחתי לשפר אותו לפני כן.
למדתי כבר לקבל את זה. למדתי שיש דברים שאמנם אני משתדלת לא להפוך אותם לחלק מהזהות שלי – אבל הם כן חלק משיעור החיים העמוק שלי בגלגול הזה.
אני מאמינה שאחרי שאשיג גם את המטרה השנייה בשינוי התזונתי הזה – החזרת המחזור למצב תקין – אני אחזור שוב לדל פחמימה ואחווה שוב את כל היתרונות שם, גם ברמה הנפשית (ואני שומרת על זכותי לשנות בכל רגע את דעתי).
בכל פעם שאני עושה מדיטציה על הנושא אני מקבלת להמשיך לפחות לחודשיים, כלומר לאפשר לגוף לחוות לפחות שני מחזורים שבהם דימום הווסת יצא בצורה תקינה וללא עיכוב.
אני אומרת לכם, בחיים לא חיכיתי ככה למחזור, אני מתה כבר לראות אם זה עבד גם בפן הזה.
תהליכים הם דבר שמאוד מאתגר אותי מבחינת הסבלנות, אני לא סבלנית באופי שלי, אני רוצה לעשות הכל ומהר. אני רוצה כבר להבין הכל, לעבור הכל, לרפא הכל ולהשיג הכל בדקה. אם להיות כנה, יש משהו בחוסר הסבלנות הזה שלי שמרגיש לי כאילו בשורש שלו טמונה ההתנגדות למציאות והסירוב להיות נוכחת בהווה.
כלומר, אני אומרת לעצמי "יאללה בא לי כבר להבין ולהצליח לרפא, בא לי כבר להיות שם", אבל למעשה מה שאני אומרת זה "אני לא רוצה להיות נוכחת כאן בהווה, להיות בכל השלבים של התהליך עצמו, כי הוא פשוט קשה לי להכלה".
אז אני נושמת מבפנים ואני ממשיכה לעשות בעיקר עבודה על אהבה וקבלה עצמית ללא תנאים תוך החזרת האמון שלי בעצמי ובסמכות הפנימית-אלוהית שלי.
הייתי במצב כל כך קשה מנטלית לאחרונה, שלא היה לי אפילו את יישוב הדעת למדוט ולהעזר בדברים הרוחניים הקבועים שתמיד עוזרים לי, כמו החיבור לקלפים ולאבני קריסטל.
התקשיתי גם להתמיד בגראונדינג בגלל מזג האוויר אבל עכשיו אני מאוד משתדלת לנצל את השעות של השמש וזה מציל אותי ממש.
שוב ושוב הכל חוזר לרכות, לגמישות, לאהבה עצמית ולקבלה עצמית רדיקלית. הכל חוזר בסוף לרוח. גם כאשר אנו עסוקים בשינויים פיזיים או נושאים פיזיים במהותם – מה ששומר על החיבור שלנו לאמת הפנימית שלנו ולכוח הפנימי שעוזר לנו לעבור תהליכים מאתגרים כאן – היא הרוח, החיבור לתודעה האלוהית הזו שיש בכולנו.
אני מודה לעצמי על המדהימות שלי. החיים מביאים אותי שוב ושוב לגלות עד כמה חזקה אני, ושלמעשה יש לי כבר את כל הכלים להם אני זקוקה כדי לעבור את השיעורים שלי פה.
שלא תחשבו שאתם שונים ממני, אתם לא. אני מבטיחה לכם שלא משנה עם איזה אתגר אתם מתמודדים – יש בכם את אותו מעיין נובע של עוצמות, ויש לכם אפשרות למצוא את פתח הכניסה אל אותו מעיין נובע של כוחות פנימיים וכלים להתמודדות. לכל אחד כאן יש את השיעורים האישיים שלו, אבל אני באמת מאמינה שכולנו מגיעים מאותו השורש הרוחני ולכן בכולנו טמונה אותה תודעה אלוהית-פנימית שממנה אנו יכולים לשאוב את מה שאנו זקוקים לו בכדי להתמודד.
סיימתי לפלסף לעת עתה, נשיקות 😘