אני נמצאת מול הים על הדק בנמל, הים מלא בעוצמה. אני לא מרגישה את האפסיות שלי לעומת הטבע, בכלל לא. להפך, הטבע עוזר לי להרגיש את האלוהות שבי, הוא מזכיר לי מי אני, מאיפה באתי וכמה עוצמה יש בי. יש משהו בטבע שהוא דווקא מאוד כנוע, כנוע מול החיים, מאפשר למה שקורה פשוט לקרות. המים כל כך נינוחים ולא מתנגדים לזרימה, הם פשוט הולכים איתה. ולפעמים אני פשוט לא מפסיקה להתנגד. גם כשאני חושבת שאני פתוחה ומאפשרת, אני פתאום מגלה ששוב אני כופה על החיים את התנאים שלי, מנסה לכפות על הזמן את רצוני, מתי יהיה ככה ומתי ככה. אז זהו, אני משחררת, משחררת את עצמי ליקום, לזמן, לחיים, מוכנה לספוג באהבה את מה שיגיע, מוכנה לקבל את המתנות, את ההזדמנויות, את האתגרים. כי אני והיקום זה אחד וכשאני מתנגדת אני רק יוצרת פקקים, פקקי אנרגיה שבסופו של דבר גורמים לי לחולי. אני אוהבת אותך יקום יקר, אני אוהבת אותי, את האלוהים שבי, אני אוהבת אותך מציאות, כפי שאת.