עשר שנות נישואים, וגיניזמוס אחד

"איזה קול חמוד יש לך!"
זה היה המשפט הראשון שאמרתי לעופר בשיחת הטלפון הראשונה שלנו. השעון שלו היה מרובע ולא עגול, מיד שמתי לב לזה. חשבתי לי בראש ששעון עגול יותר יפה, אבל עם כל פגישה המראה של השעון המרובע שלו דווקא גרם לי לחוש נינוחות, נינוחות מוכרת אפילו, כאילו אני בבית.
בדייט הראשון שלנו צעדנו לכיוון הגינה שליד הבית שלי והתיישבנו על ספסל, דיברנו, ככה מכירים את האדם שמולך.
בדייט השני הגעתי כשכולי שרופה מהשמש, לא יכולתי ללבוש חזיה, מכנסיים, או לקחת איתי תיק עם ארנק. כמה דקות אחרי שהגענו לתיאטרון ירושלים אמרתי לו "אני רעבה".
הדייט הזה הסתיים בריב.
בנסיעה חזרה של עופר לראשל"צ הוא עצר בצד ודיברנו בטלפון. שוחחנו על הריב וכל אחד שם את הקלפים על השולחן.
בדייט השלישי רציתי להיפטר מ"הנשיקה הראשונה", חשבתי לעצמי שדייט שלישי זה הזמן שחילונים כבר מתנשקים.
אז שאלתי אותו בזמן שעמדנו בין העצים ביער ירושלים "אתה רוצה נשיקה?" "כן", הוא ענה ב"כן" העדין שלו. באוטו ישבנו במושב האחורי, הוא הניח את הראש שלו על הרגליים שלי ואני ליטפתי אותו, אחר כך התחלפנו. זה היה נעים ומלא רוך, שווה יותר מהנשיקה ה"רשמית".

מהפגישה הזו פחות או יותר לא נפרדנו. כל הדייטים היו באותו השבוע, לקראת סוף השבוע אני הזמנתי את עצמי אליו.
ישנתי לילה שלם לידו בידיעה שאני בטוחה לחלוטין, הוא לא ניסה כלום ולא יעשה דבר שאני לא אזום או ארצה, זה היה לי ברור.
מהשבוע שאחר כך עופר התחיל לישון אצלי בחדר, בבית של אמא שלי.

עופר היה אוסף אותי אחרי הלימודים בסוזן דלל. בכל פעם שנכנסתי לרכב חיכה לי מתחת לכיסא דיסק של עמיר בניון, הזמר היחיד שאני אוהבת מהז'אנר (הבערך) המזרחי. בדיעבד עופר סיפר לי שהוא קנה בבת אחת את כל שבעת האלבומים ונתן לי אותם בטפטופים.

אחרי חודשיים מהדייט הראשון שלנו ישבנו במכונית מתחת לבניין שלי.
"אני סגורה על עצמי".
"נראה לי שגם אני" הוא ענה, שוב בעדינות שלו.
"אבל בואי נחכה חודש עד שנגיד לכולם."
"טוב".

הוא טס לשבועיים לסינגפור מטעם העבודה ואני חשבתי שאני אשתגע. כתבתי לו מכתבים שיהיו לו לכל אורך השבועיים שם עם תאריך מסויים לקריאה על כל מכתב. אחרי כמה ימים מהטיסה שלו לסינגפור, קיבלתי ממנו זר ענק עם שליח, הוא היה יפייפה (הזר), פוטר החתול כל הזמן לעס לי את העלים והפרחים היפים.
הוא חזר מסינגפור עם מזוודה מלאת מתנות שחצי מהם היו בגדים שגדולים עליי בשלוש מאות מידות.

בסופי שבוע היינו ישנים אצלו בראשל"צ. בשבוע שהיה בו יום האהבה הוא השאיר לי סט של שתי פיג'מות, שרשרת ועגילים ממגנוליה. פיג'מה אחת היתה לארג' והשניה מדיום, אני בכלל הייתי בין s-xs, היה לי ברור שאני הבחורה הראשונה אי פעם שהוא קנה לה בגדים או מתנות כלשהן וזו היתה לי זכות גדולה.

ניסינו לשכב בפעם הראשונה עם קונדום. לא הצלחנו. חשבתי שזה בגלל הקונדום, שאולי הוא לא נעים לי. כשניסינו שוב ולא הצלחנו, חשבתי שזה קשור לרגשות האשמה שיש לי על כך שאנחנו אסורים אחד על השניה מבחינה הלכתית. הייתי בטוחה שאחרי החתונה הכל יסתדר. קיום החתונה לא היה קשור כלל לעובדה שלא קיימנו יחסים לפני, פשוט היה לי ברור שאני רוצה להתחתן. נכון לאז האמנתי בכל ליבי שזה מה שאמורים לעשות כשאוהבים ולא "לבזבז" את הזמן ביחד סתם ללא חתונה. בכלל לא העלתי בדעתי את האופציה לגור יחד מבלי להתחתן. כמעט ולא הכרתי זוגות כאלה, אם בכלל. בטח שלא העלתי בדעתי את האפשרות לנהל זוגיות ללא נישואים כלל.

תאריך החתונה נקבע לבערך חצי שנה מהדייט הראשון.
לא נפגשנו שבוע לפני החתונה.
בערב החתונה חזרנו הביתה ולקח לי איזה רבע שעה להוציא את כל הסיכות מהראש. השיער שלי היה נראה כמו עץ שעבר עליו טורנדו.
היינו מותשים והלכנו לישון. גם ככה הייתי על כדורים שדוחים את המחזור, זה מה שעושים כדי לא לקבל מחזור בערב החתונה, אז אפשר לדחות למחר.

הלכתי למחרת לקחת מרשם נוסף לאותם הכדורים ואחר כך נסענו לסוף שבוע בנהריה מטעם סמינר ערכים. בחדר חיכתה לנו קערת פירות ותמונות מודפסות שלנו עם ברכות לזוגיות נצחית או משהו כזה, הם השיגו תמונות מהחתונה והדפיסו.

עכשיו אני מותרת לו, טובלת במקווה, מקפידה ומדקדקת, לא משאירה אף ספק.

הבנתי שאני צריכה להתחיל לקחת גלולות רגילות, יש גבול כמה אני יכולה לדחות את המחזור. לא הבנתי אז שגם ככה הדם שרואים עם גלולות חודשיות הוא בכלל לא דם הוסת הרגיל, אף אחד לא טרח להסביר לי מה המשמעות של גלולות ובטח לא על תופעות הלוואי.

אני הולכת לטבול במקווה בהר נוף, קרוב לבית של דודתי וכנראה באותו המקווה שהיא טובלת. הייתי מגיעה עם מכנסיים ומקווה שלא יעבור אף גבר בזמן שאני צועדת לכיוון המדרגות שמובילות למקווה.
עוד חודש ועוד חודש.
אני ועופר לא מעבירים חפץ מיד ליד, לא יושבים באותה הספה ו"לא" מכל מיני סוגים נוספים שהקפדנו עליהם מאוד.
אבל הבעיה לא נפתרה. הפות שלי נעול.

הפחדים השונים שהיו חלק מהסיבה שרציתי לשמור נידה התחילו להרגע, בעיית יחסי המין לא נפתרה ואני החלטתי שמפסיקים עם זה. לא הולכת יותר למקווה.

מסע ארוך מאוד של ריפוי התחיל והייתי ממש ממש בתחילתו. הייתי אצל מטפלים הוליסטים נפלאים שעזרו לי בעבר, אך לא הפעם. הייתי אצל רופאים שלא ידעו כלום ולא היו להם שום כלים להתמודדות עם הבעיה שעדיין לא ידעתי את שמה.

עד היום שמצאתי אותה בגוגל. אני כמעט בטוחה שכך גיליתי. יכול להיות שאחת הרופאות שהייתי אצלה אמרה לי את השם, לא זוכרת במדוייק כי יצאתי מהפגישה איתה בטראומה רצינית.

אז עכשיו ידעתי שקוראים לזה וגיניסמוס/וגיניזמוס.
נכון לאז לא היה על זה הרבה מידע ברשת כמו שיש היום.
מצאתי סרטון ביוטיוב שמסביר שזה נפוץ יותר אצל בנות עם רקע דתי או פגיעה מינית, או שניהם.

עוברות פחות משנתיים, אנחנו עוברים לתל אביב.
אני מגיעה דרך גוגל למטפלת שהצילה את חיי המין שלי ובמובנים רבים את חיי בכלל.
בדיעבד, שם התחיל עוד מסע ריפוי, מסע חדש לגמרי.

במהלך כל השנים עלו תופעות פיזיות ונפשיות קשות, כל אלו בנוסף לדברים הרגילים שהייתי חווה גם בלי קשר ישיר לוגיניסמוס, אבל הכל קשור כמובן.

אחרי כמה שנים אני צופה בסרטון, יש שם זוג נשוי ששבע שנים היא היתה עם וגיניסמוס והם כבר חשבו להפרד, עד שהיא הלכה לאיזה מכון ששם יוצרים היכרות מעמיקה עם הגוף ולומדים אותו. תוך שלושה שבועות נפתרה לה הבעיה.
כאב לי.
כאב לי כי ידעתי שאני לא במקום שלה, ידעתי שהמצב שלי הרבה הרבה יותר חמור. הבעיה שלי היתה הרבה מעבר להיכרות נעימה עם איבר המין שלי. הצטערתי בשבילה שלקח לה כל כך הרבה זמן להגיע לסוג טיפול שאיש מקצוע היה צריך לחשוב עליו מיד.

ואני ועופר? לא עלתה ביננו אפילו פעם אחת האופציה של פרידה. עופר צעד איתי יד ביד בכל שלב שעברתי, גם בחלקים שהיה לו קשה להבין.
בזמן שאני למדתי ליטול בחזרה את המושכות של חיי, להפוך אט אט לסמכות עצמית ולאלוהות של המציאות שלי – עופר עבר בעצמו את התהליך שלו ואת ההתפתחות שלו לצד אשתו.

אחרי חמש וחצי שנות נישואים ושש שנים של זוגיות נפתר התרגיל, נפתח השער, יצאה הרכבת או יותר נכון נכנסה, צלצל הפעמון, צפצף הצופר והמלאכים מחאו לנו כפיים.

טוב אבל זה לא שבאמת הכל נפתר.
הייתי חייבת להיות ערנית לנושא, להתאמן, להמשיך לטפל בעצמי, למעשה זו שוב היתה התחלה של מסע ריפוי מסוג חדש.
רק שעכשיו אני לא בתולה בהגדרה.
אם כי מעולם לא נקרע לי הקרום, מסתבר שהוא נוראאאא גמיש. קטע כזה. לבנות כמוני נקרע הקרום רק בזמן לידה, כלומר, אני כנראה אמות סוג של בתולה. אולי אקרא לאלבום הראשון שלי "בתולה לנצח".

היום ערב ט"ו בשבט.
לפני עשר שנים בדיוק, בערב ט"ו בשבט של שנת 2009, אני ועופר התחתנו.
התחתנו בטקס פרימיטיבי שבו עופר קונה אותי ואני שותקת.
היינו בקושי כמה דקות בחדר ייחוד ובזמן שעופר עונד לי חזרה את השרשרת (בחופה הכלה ללא תכשיטים), הצלמים קוראים לנו לצילומים בגן, הרי לא היתה להם אפשרות לצלם אותנו כמעט לפני כן כי לא התראינו עד החופה.
החתונה עם אופי מאוד דתי, אני בשמלה צנועה (במושגים של חילונים), רוקדת בצד של הנשים עם חברותיי הדוסיות. בדרך הביתה אני מגלה שעופר שכח באולם את כל האוכל שנשאר מהחתונה ושהאולם ארז לנו שניקח איתנו. רציתי להרוג אותו כבר בערב החתונה שלנו. לא הספקתי בכלל לאכול את המוס.

עשר שנים של אהבה בלי טיפת שיעמום. אהבה של נשמה לנשמה. אלוהים מתי יהיה לי קצת משעמם (לא באמת, אני מרוצה).

בת 23.5, כמה תמימות, כמה פחדים, כמה בורות.
"יחד לנצח?" רק אם נבחר בכך, זה ממש לא הסנריו היחיד שבא בחשבון. לא כי אני מעוניינת בסנריו אחר, אלא כי החכמתי והתבגרתי מאז, שחררתי קבעונות, תמימות, פחדים ובורות.

אנחנו יכולים היום לבחור בכל סוג זוגיות שנרצה, אנחנו יכולים לאהוב כמה אנשים שנרצה, גם בו זמנית, אנחנו יכולים להיות כל מה שנחפוץ, אנחנו חופשיים. זה מה שמביא איתו השחרור מהפחד. זה לא אומר שאין פחדים, זה רק אומר שאנחנו לא מתחבאים מאחוריהם יותר.

למרות שאנחנו קוראים לטבעות הנישואים שלנו "אזיקון" אנחנו הדבר האחרון מלהיות כלואים.
החותמת על הכתובה איבדה ממשמעותה, אנחנו ביחד כי כך אנחנו בוחרים ולא משום סיבה אחרת. חוץ מזה, גם ככה עופר רשם על הכתובה סכום נמוך למקרה של גירושין.

אני אוהבת את עופר אהבת נפש. אהבתי אותו עוד לפני שהכרנו, זהו מצב קיים, present simple שכזה.
אני חשה תודה עמוקה לנשמה שבו שבחרה בי להיות לה לשותפה בחיים אלו.
תודה דובשני.
מחכה כבר לעשור הבא, יהיה כיף  🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *