התפספס לי

משפט אחד של לואיז היי ואני מבינה מה עשיתי לעצמי ולא רציתי לראות. מאז שאני טבעונית אני אומרת לעצמי, נעמה אל תחליפי דת אחת בדת אחרת. לא עברתי את כל תהליך החזרה בשאלה שלי בכדי להחליף את הדת שעזבתי באחת אחרת, אבל הנה, זה בדיוק מה שעשיתי.
לא סתם היה לי קשה להבין את זה, חיפשתי במקומות הלא נכונים. שוב ושוב בדקתי את עצמי שלא נהייתי מיסיונרית, שאני לא מקדשת את הטבעונות עד כדי עיוורון כלפיי האדם איתו אני מדברת. בהתחלה באמת הייתי מיסיונרית זעם, אבל מהר מאוד תפסתי את עצמי ושיניתי גישה. החלטתי שהדרך שלי היא דרך של אהבה, החלטתי שאני רוצה להראות לאנשים את הכיף והקלות שבטבעונות וזה מה שעשיתי.
אבל מה.. לא הבנתי שאני מפספסת.
הפספוס שלי לא היה קשור לדרך בה הצגתי את הטבעונות כלפיי אחרים, אלא לדרך בה תפסתי את עצמי בתוך הטבעונות. אני פספסתי ובגדול, אני הכנסתי את עצמי לתוך מערכת חוקים של דת אחרת, לא כי הטבעונות היא דת, היא ממש לא, אלא בגללי. התפיסה שלי היא הבעיה פה, כי אני בתוך עצמי עדיין חושבת כמו דתית.
למה אני מתכוונת?
אני מאמינה שהמציאות הפיזית שלנו משקפת את האמונות שלנו, האמונות שלנו מתגשמות במציאות הפיזית שאנו חווים. לכן, אם אני מאמינה שאני לא בסדר, אני אצור לעצמי נסיבות פיזיות שיוכיחו לי את זה שוב ושוב. זה מה שעשתה בשבילי הדת היהודית, היא איפשרה לי לממש את האמונה שאני לא בסדר, שמגיע לי עונשים, איומים, שכדי להיות ראויה אני צריכה להכנס למשבצת צרה של אמות מוסר מסוימות שעליי לעמוד בהן או ש.. הייתי נוקשה כלפיי עצמי והשתדלתי לא לזוז מאמות המוסר האלו. בתוך תוכי האמנתי שמגיע לי למות, לסבול, שאני לא בסדר. למעשה הכנסתי את עצמי לתוך מערכת שבתוכה יהיו לי שוב ושוב הוכחות לכך שאני באמת לא בסדר, שמגיעה לי ההלקאה העצמית.
והנה אני מוצאת את עצמי שוב במערכת דומה.
יצרתי לי מצב שבו אני הולכת אחרי אידאולוגיה מסוימת, מתוך ידיעה שאם אזוז ממנה אני אקבל על הראש מהסביבה שלי (ומעצמי). למה? כי אני לא טבעונית שקטה, אני חשופה. התנדבתי באתגר 22, פתחתי בלוג, עזרתי להרבה אנשים להתקדם לכיוון טבעונות, כתבתי על זה, השפעתי על אופציות טבעוניות בהרבה מאוד מסעדות, יצרתי קשרים עם בעלי עסקים טבעונים ולא טבעונים, הייתי בהפגנות, הלכתי עם חולצות טבעוניות.. במהלך חמש וחצי השנים האחרונות הייתי טבעונית פעילה שמאוד חשופה בקהילה הטבעונית. כלומר בתפיסה שלי, אם אני מפסיקה להיות טבעונית, מיד תקום רשימה ארוכה של אנשים שיהפכו לשונאים שלי, שיגידו לי נו נו נו, שיאשימו אותי בדברים נוראים ושיאחלו לי עונשים כבדים, בקול או בלב.
אין זה משנה אם זה באמת ככה או שזה בראש שלי. מה שמשנה זה שמצאתי את עצמי בתוך מערכת חדשה של חוקי מוסר שאסור לי לזוז מהם, פן אני אענש, על ידי ועל ידי אחרים. מדובר כאן הרי באמונה שלי שאני לא בסדר, ולכן אני יוצרת לי סביבה שתדאג להוכיח לי את זה שאני לא בסדר.
כל עוד אני לא אעקור את האמונה הזו מתוכי, אני אצור לעצמי שוב ושוב נסיבות שיוכיחו לי שאני אכן לא בסדר.
ולמה כל זה רלוונטי עכשיו?
כי אני כבר חצי שנה יודעת שאני צריכה לחזור לאכול מהחי.
אני כותבת מילים אלו בחיל ורעדה.
השעה עכשיו לפנות בוקר ואני לא ישנה מרוב חרדות שמשולבות בסחרחורות של המוגלובין נמוך.
אני מרגישה צורך עצום להסביר את עצמי, להסביר מדוע אני מאמינה שאני חייבת לאכול מהחי, למרות שאני גם מאמינה שטבעונות היא התזונה הבריאה ביותר.
אני אנסה לעשות את זה מובן:
מצבים נפשיים קשים, ואני מדברת בעיקר על חרדות, משבשים באופן קיצוני את מאזן החלבונים בגוף ופוגעים מאוד ביכולת הספיגה של הגוף.
לא מדובר כאן במצב של מחסור חלבוני בתזונה שלי או של כל רכיב אחר. אין שום בעיה להשיג את כל מה שהגוף שלנו צריך בתזונה טבעונית, ואכן חייתי נפלא חמש וחצי שנים, מעולם לא הייתי בריאה יותר כמו בשנות הטבעונות שלי.
אבל… טבעונות לא יכולה לרפא נפש חולה, היא לא יכולה לרפא טראומות והיא לא יכולה לשנות בתוכי אמונות פתולוגיות.
אני יודעת שיש אנשים שריפאו מחלות נפש בעזרת פירותנות. אני מאמינה בפירותנות, אני חושבת שהיא התזונה האידאלית עוד יותר מטבעונות רגילה, אבל אני לא מאמינה שכל אחד יכול לרפא את עצמו בעזרתה. לא טבעונות ולא פירותנות, מסוגלות לרפא את האמונות הקשות שיש לי על עצמי. הן לא מסוגלות לרפא את הטראומה מהפגיעה המינית שעברתי, הן לא מסוגלות לרפא את הילדות שלי, את התפיסות העמוקות שיש בי לגבי עצמי והעולם.
התזונה כן יכולה לתמוך בנו, היא יכולה לעזור לנו ליצור גוף בריא יותר שבעזרתו נרפא את הנפש, אבל זה לא תמיד עובד ככה. הנפש חזקה מהגוף, המחשבה חזקה מהחומר, וחצי שנה של חרדות קשות וגם דיכאון קשה בחלק מהזמן, גובים מחיר עצום מהגוף.
המשמעות של המחיר הזה היא עיוות מוחלט של מאזן החלבונים, ההורמונים ובעצם של כל המערכת. לצערי זה הוא מצב מוכר לי שכבר כתבתי עליו בקצרה בעבר וציינתי אז שאם הייתי נחשפת לטבעונות בגיל 20 לא הייתי יכולה להיות טבעונית.
קשה מאוד להסביר כזה מצב שבו אני אוכלת אבל האוכל… נעלם. הוא לא נספג אל תוכי, לא מזין אותי, לא נותן לי אנרגיה, אני אפילו יורדת במשקל במצבים כאלה, לא משנה כמה אני אוכלת. למעשה מה שהיה מחזיק אותי בעבר בנסיבות כאלה זה אוכל מהחי. אני אישית מאמינה שזה בגלל אוסף של סיבות, ביניהן ריכוז ערכים תזונתיים גבוה, בעיקר חלבונים, וגם אנרגיה ארצית, כלומר שיש פה גם עניין אנרגטי, אבל ממש לא רק.
לשמחתי לא הייתי בכזה מצב מעל עשור, אבל עכשיו אני כבר חצי שנה נמצאת במצב הזה והוא רק הלך והחמיר, כי לא הקשבתי לגוף שלי.
כשהתחלתי להרגיש תשוקה מטורפת לאכול ביצים, שבוע-שבועיים אחרי שהתחלתי את הניסיון עם התרופה הפסיכיאטרית, כבר ידעתי שהמאזן התזונתי שלי השתבש. אני מזהה את זה, אבל לא רציתי להקשיב. התחלתי להרגיש חשק עז גם לעוף ודגים. ושתבינו, אני לא הייתי מסוגלת לחשוב אפילו באמת לאכול את זה, רק המחשבה באמת להכניס את זה לפה, גרמה לי לרצות להקיא מרוב גועל ואשמה ותחושת חמלה כלפיי החיות. אבל הגוף אמר דבר אחד והרגש אמר דבר אחר. אז התעלמתי והאמנתי שאני אצליח לשקם את עצמי מהתרופה המזעזעת שלקחתי (במשך חודש) והכל יהיה בסדר.
לא ידעתי בזמנו שאחת מתופעות הלוואי שלה זה אנמיה. ולא ידעתי גם עד כמה יהיה קשה לי להתאושש ולהתנקות ממנה.
זמן קצר אחרי שהפסקתי את התרופה הגיע דיכאון נוראי. מאז שהייתי דוסית לא חוויתי דיכאון ברמה כזו. רציתי למות. לאט לאט הצלחתי להוציא את עצמי ממנו, ואז הגיעו כל מיני חרדות, חזרו לי חרדות ישנות ותופעות שכבר חשבתי שנפטרתי מהן לגמרי. פתאום יש לי שוב חנק בלילה, התקפי חרדה נוראים שחונקים אותי ממש ואני חייבת לקום מהמיטה, חזרתי ללחוץ חזק את הידיים בין הרגליים וכנגד הפות כשאני ישנה ועוד. היו לי הרבה סימנים בדרך ששיקפו את זה שמשהו רציני השתבש, אבל עדיין לא יכולתי לראות את התמונה השלמה. כל זה הצטרף לנסיבות נוספות, כמו המעבר לארה"ב שהביא למצב שאני ממש בלי אף חברה פה, לבד לבד, רק אני ועופר, לא פוגשת אנשים, ואז הקורונה שכמובן החמירה הכל מאוד.
כל הזמן הזה החזקתי חזק בלשמור כמה שאני יכולה על אכילה מאוזנת, תוך השתוקקות מטורפת לאכול מהחי, כשבפועל לא הייתי בכלל מסוגלת לחשוב על לאכול מהחי. אני יודעת שזה נשמע סותר, אני מנסה להראות לכם כמה הגוף שלי זעק את זה, אבל הרגש זעק את ההפך.
אני לא מאמינה שבעלי החיים צריכים לסבול בשבילי, אני לא מאמינה באלימות, אני לא מאמינה שתפקידי הוא לשחוט אותם ותפקידם הוא להישחט, אבל אני כן חושבת שאנחנו חיים בעולם שבו אנו חווים מצבים שהם רחוקים מלהיות אידאלים. במצב אידאלי הגוף שלי לא יגיע מלכתחילה לספיגה משובשת וליציאה מוחלטת מאיזון, אבל זה מה שקרה. אף פעם לא חשבתי שאהיה שוב בסיטואציה שבה אצטרך לבחור ביני ובין סבל של בעל חיים, וכשזה קרה העדפתי למות. כל כך העדפתי למות שהתעלמתי מהסימנים, הגוף והנפש שלי המשיכו להתדרדר.
לפני חודשיים וחצי התחילו לי עצירויות ואני ידעתי שהמצב כבר ממש לא טוב, אבל עדיין לא הבנתי עד כמה. אפילו כשהגעתי למצב שהיינו צריכים להזמין לי אמבולנס כשהייתי במחזור לפני חודשיים, עוד לא הבנתי. הפרמדיקים חשבו שהתייבשתי ולי זה היה נשמע מוזר, אבל זה התאים לתסימנים וחשבתי שזה מאחוריי. במחזור שאחרי כבר הגעתי לבית חולים וידעתי כבר בוודאות מה העניין.
הגוף שלי מאוד מאוד רגיש.
התגובה שלי לתרופה הפסיכיאטרית הייתה קיצונית, אפילו שלקחתי מינון נמוך. חלק מהזמן לקחתי מינון כל כך נמוך שהוא אפילו לא קיים כמינון.
וכדי שתבינו את רמת הרגישות, יש לי חברה שהגיע להמוגלובין 6, הרופא התקשר אליה בהיסטריה שתלך לקבל מנת דם כי היא לא הרגישה, אבל אני עם המוגלובין 10 כבר מתעלפת. אני מניחה שגם היא דוגמא קיצונית, אני רק מנסה לשקף את זה ששני גופים שונים עשויים להגיב שונה לאותו המצב, ושפשוט אי אפשר להתעקש על זה שמשהו אחד מתאים לכולם, לא כשמערבים את המצב הנפשי.
כשיצאתי מבית חולים ידעתי שיש לי 2-3 שבועות להרים משמעותית את ההמוגלובין לפני המחזור הבא ולצרוך כמות גדולה של חלבון, כדי לספק את החוסרים השונים במאזן החלבונים בגוף. יש בטוח תזונאים שלא יסכימו איתי, אבל אני חושבת את זה:
המדדים שאנו רואים בבדיקות דם מהווים רק חלק קטן מהתמונה השלמה. זה שהברזל נמוך – לא אומר שחסר לי רק ברזל. מה שזה אומר זה שכל השרשרת השלמה של מערכות היחסים בין המרכיבים השונים בגוף – השתבשה. ברזל או חלבון או מרכיב אחר, הם אף פעם לא רק אותו המרכיב, הם נמצאים ביחסי גומלין קבועים ומורכבים שכוללים רשימה ענקית של מרכיבים אחרים שקשורים זה בזה קשר הדוק, כולל מרכיבים שלא ניתן לקבל מהתזונה. לכן, כשאני אומרת שמאזן החלבונים השתבש לי בגוף, אני מדברת על זה בצורה הכי עמוקה ומורכבת שיכולה להיות, וזו הסיבה שלא מספיק רק לצרוך את אותו המרכיב החסר.
למה בעצם אני כותבת את כל המגילה הזו?
כי אני ממשיכה לחוות התקפי חרדה קשים, גם ברגעים אלה ממש, ועד שהחרדה לא תרד – ההמוגלובין לא יעלה. והחרדה כרגע קשורה קשר ישיר לרגשות האשמה הקשים שלי בגלל שהחלטתי לחזור לאכול מהחי. היא קשורה לפחד נוראי ממה יחשבו עליי, היא קשורה לתחושת דחייה עצמית מזעזעת, כי אני מרגישה כל כך לא בסדר עם ההחלטה הזו, למרות שאני יודעת שמבחינה בריאותית כרגע זו ההחלטה הנכונה.
אני מבינה עכשיו שכן החלפתי דת בדת.
אני מבינה שהכנסתי את עצמי שוב אל תוך עולם שבו תהיה לי סיבה להלקאה עצמית, עולם שבו האנשים שאוחזים באותה האידאולוגיה עשויים לצלוב אותי על ההחלטה שקיבלתי, וגם לי תהיה סיבה לצלוב את עצמי. אני מבינה ששוב לקחתי על עצמי תפקיד של "שליחה" של אידאולוגיה מסויימת, וכעת אני בוגדת בה ומגיע לי מוות בתליה.
לא נותרה לי ברירה אלא לכתוב את הפוסט הזה בכדי להוציא אותי לחופשי.
אני לא מייצגת אף אחד, לא את בעלי החיים, לא את החלשים, לא את הטבעונים ולא את הקרניסטים, לא את החולים ולא את הבריאים. אני לא רוצה על הגב שלי אף אידאולוגיה ושום תחושת מחויבות, לשום דבר, ממש שום דבר. ואם למישהו מכם יש חשק לכתוב לי שאני בוחרת לחיות על הגב של בעלי החיים, אני מבקשת שפשוט תאנפרדו אותי. אני לא מאחלת לכם להרגיש רבע ממה שאני מרגישה.
תדמיינו את הפחד הכי גדול בחיים שלכם, ממש תדמיינו אותו עכשיו עד שאתם מתחילים לרעוד ואולי לבכות אפילו, עכשיו תגדילו את זה פי מאה ותצרפו לזה מצב פיזי שבו אתם מרגישים שאתם עומדים להתעלף, אתם רואים כתמים שחורים ומרגישים כאילו החיים נשפכים מכם החוצה.
עכשיו לזה תוסיפו את הידיעה שאתם צריכים להכניס לפה יצור אומלל ואתם נוגסים ובוכים נוגסים ובוכים.
כלומר, אתם בחרדת אימים, במצב עילפון ובסבל רגשי נורא.
אני לא מאחלת לכם!
אני מבקשת מעצמי עכשיו לשחרר ממני את הסבל הרגשי הזה. אני מבקשת מכל מי שלא יכול לקבל אותי כמו שאני, פשוט לצאת לי מרשימת החברים. אני לא צריכה הטפות מוסר, אני עצמי שופטת את עצמי מהרגע שנולדתי, יומם וליל. הבעיה שלי היא לא להיות מוסרית, אלא לשחרר את הפחד להיות לא מוסרית. לשחרר את הפחד הזה שנמצא איתי כל רגע ורגע בחיים, הפחד שאני אעשה משהו לא בסדר שיצדיק התעללות בי ואף מוות.
אין לי מושג אם בכלל אנשים קראו עד לפה או לא, אבל אני חייבת להוציא את זה, אני חייבת לשחרר את עצמי מהכלא שהכנסתי את עצמי אליו.
אני בחוץ.
אני רק רוצה שקט פנימי, פשוט שקט.
ביום שאני אצליח לאזן את עצמי חזרה אני אחזור לטבעונות, במידה ואכן אוכל להגיע למצב מאוזן מספיק. אני מאמינה שאוכל, הייתי במצב מעולה בחמש וחצי שנים האחרונות, אבל גם אם אחזור, כלומר כשאחזור, אני כבר לא אהיה אותה הנעמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מוגן באמצעות reCAPTCHA פרטיות - תנאים